אימהות יוצרות עם געגועים לפשטות של פעם




אימהות יוצרות עם
געגועים – לפשטות של פעם



יום רביעי, 10 באפריל 2013

שולחן שהופך למיטה מקופסת נעלים

כבר ציינתי שלסיוון נולדה אחות קטנה לא מזמן. מאז ומתמיד היא אהבה לשחק עם הבובות שלה ולהשכיב אותן לישון, לחתל ולהאכיל אותן. בבית אין לה מיטה ייעודית או שולחן אוכל כזה. כשהייתה משחקת הייתה משכיבה אותן על השטיח בסלון או מאכילה בעגלה שגם זה בסדר גמור. אבל פתאום עלה לי רעיון להכין לה משהו כזה.

 

המצרכים הדרושים:


קופסת נעליים יחסית מקרטון עבה או קופסה אחרת תלוי בגודל שאתם רוצים

טפט שאתם אוהבים

סול (ניתן להשיג בחנות יצירה ובקרביץ)

לבד (ניתן להשיג בחנות יצירה ובקרביץ)

דבק פלסטי

נייר דבק

סכין יפנית

 

אופן הכנה:


בשלב ראשון גוזרים משני חלקי הקופסה (מהחלק הרחב שלה) שני טרפזים ארוכים.
בכדי שזה יהיה אחיד, סימנתי על נייר A4 את הגודל שאני רוצה לגזור וככה שמתי על כל צד של הקופסה וסימנתי עם עט.
גוזרים עם מספריים. לאחר מכן חיזקתי את הקופסה עם מספר ליפופים עם נייר דבק בכדי שיעמוד בעומסים של ילדה בת שנתיים וחצי שעדיין חסרה לה העדינות לפעמים.

בשלב שני עוטפים את הקופסה מכל הכיוונים בטפט שאתם מעוניינים בו. גם בשלב זה אפשר לצפות קצת בנייר דבק בנקודת טורפה של קצות הטפט בכדי שלא יהיה ניתן להוציא אותו החוצה בקלות.

עכשיו ניתן לקשט את המיטה/שולחן אוכל. כמובן שאפשר לעשות משהו דומה למה שאני או משהו אחר לגמרי לפי פרי דמיונכם. אני גזרתי לבבות מסול, הדבקתי בקצוות המיטה וגזרתי עיגולים מלבד בגדלים שונים. הידקתי את כולם יחד לקופסה ובכדי שלא יראו את סיכת המהדק את העיגול האחרון הדבקתי. שוב תלוי לאיזה גיל של ילד עושים את זה. אני מכירה את הבת שלי והיא אוהבת תמיד לבדוק דברים......:).

זהו מה שנשאר עכשיו זה לאכול וללכת לישון....





קישוט הלבד מקרוב




כאן רואים גם הספר שהכנתי (הסבר בקטנה אחת למטה)




 

קטנה אחת:


הכנתי לסיוון מעיין סיפרון מלבד שיהיה הספר של הבובות שלה והיא תוכל להקריא להן סיפור. אז איך מכינים ספר כזה. פשוט מאוד: גוזרים פיסות לבד בגודל של 8X5.5 סמ' בכל "דף" תופרים צורה אחרת, שוב ניתן גם להדביק למי שאין סבלנות לתפור אבל אני יותר אוהבת את איך שזה נראה כשזה תפור. לאחר שמסיימים לתפור לכל "דף" את הצורה שלו, מאחדים את כל הדפים יחד ותופרים בצד למעיין ספר.






 

לילה טוב,
שלי




 

תגובה 1: